ראשי       מבזקים       צ'אט       שירותים       זאפ השוואת מחירים       צור קשר     נא לעיין בדבר המנהל  

"שנאה עצמית יהודית (2003)"
האשכול הקודם | האשכול הבא
קבוצות דיון פוליטיקה ואקטואליה שנאה עצמית יהודית (2003)
גרסה להדפסה   שלח לחבר  
אורי
חבר מתאריך 20.1.02
7473 הודעות
01.03.04, 16:17
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   שנאה עצמית יהודית (2003) 
 
אליקים העצני

מבוא

זה 55 שנים חיים מיליוני יהודים חיי עצמאות בארצם. על-פי התיאוריה, התופעות שזוהו כ"גלותיות" צריכות היו להיעלם מתוך החברה היהודית החופשית, וזאת במידה גוברת והולכת ככל שתארך תקופת "התחייה הלאומית". אולם לא כך הוא. דומה, שככל שהמדינה מתקבעת ומתבססת, התסמינים שראינו בהם "מארת הגלות" רק מתחזקים. יותר ויותר יש בנו פילוגים מרים, שנאה עצמית והתבטלות בפני זרים, חציית גבולות אל מחנה האויב, זלזול בעצמנו, האשמת-יתר את עצמנו, התנהגות מבישה ופחותת-כבוד.

התופעות הללו חולפות על פנינו בטפטוף כמעט יומיומי, ושטף המאורעות אינו מותיר פנאי לעצור לרגע, לקבץ ביחד אירוע לאירוע, מקרה למקרה, כדי להתרשם ממלוא ההשפעה של התופעה, להפנים, להבין ולהפיק לקחים.

בחלקו הראשון של מאמר זה אביא מִקבץ של מעשים והתנהגויות שיש בהם כדי להעלות סומק של בושה על לחיינו, עד שעולה התהייה, שמא הממלכתיות היהודית המחודשת היא רק קליפה חיצונית, ולמרות הקורבנות העצומים שהקרבנו כדי להביאה לעולם, היא לא חוללה שום שינוי נפשי, רוחני, תוכני.

בחלק השני נפנה אל תיאודור לסינג, מן ההוגים השנונים שבקרב יהודי גרמניה הטרום-היטלרית, שבניגוד לנו מצא את הכוחות למקד את תשומת לבו בתופעה הפתולוגית של "השנאה העצמית היהודית", כשם ספרו שנתפרסם בגרמניה בשנת 1930, שלוש שנים לפני עלות הנאצים לשלטון. לסינג הביא בספרו שש דמויות של אינטלקטואלים יהודים מפורסמים, נגועים באותה השנאה העצמית שהוא אִבחן כטיפוסית לעם היהודי, נתן תיאור מפורט, ממוקד, של הרקע והמניעים לסטייה שאפיינה אותם, ואף הגיע לכמה מסקנות והכללות.

מעניין להשוות: האם ניתן למצוא בפתולוגיה של השנאה העצמית העכשווית, שבה נגועים היהודים בציוֹן, אותם סימפטומים שאופיינו על-ידי לסינג לפני למעלה מ- 70 שנה בסביבה כל כך שונה – ואם כן, האם בעקבות השוואה זו נוכל להגיע לפחות לראשיתה של תרפיה?


פתולוגיית השנאה העצמית במולדת

(מקבץ תסמינים)


א. חציית קווים:

ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, מפגין ברחוב, וח"כ רן כהן מוליך 3500 מפגינים יהודים ב"שרשרת שלום" – הכל כדי למנוע התיישבות יהודים בעיר דוד בירושלים, הלא היא ציון ההיסטורית.

"גוש שלום" היהודי מארגן באירופה – לרבות בגרמניה – חרם על סחורות יהודיות המיוצרות ביש"ע, בירושלים ההיסטורית ובגולן. בראש ההתארגנות אורי אבנרי, יוצא גרמניה, המודע היטב למשמעות החרם הנאצי תחת הסיסמה "Kauft nicht bei Juden" (אל תקנו אצל יהודים).

"ארגוני שלום" יהודיים בישראל, ובתוכם פוליטיקאים מן השורה הראשונה, מהם שרים לשעבר וחברי-כנסת מן הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, מקבלים מימון בעשרות מיליוני יורו להפעלת השפעה פוליטית לטובת אינטרסים אירופיים פוליטיים, שהאוריינטציה הפרו-ערבית שלהם גלויה לעין.

יוסי שריד, בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, סועד בצהרי יום אצל ראש עיריית חברון, נתשה, בביתו, ומצהיר שם: "היישוב בחברון צריך להיעקר".

ח"כ משה (מוסי) רז, מ"פ צנחנים במילואים, מתבטא בוועדת חוץ וביטחון בכנסת: "אני מדווח לשגרירות האמריקנית על מאחזים יהודים ביש"ע" (ידיעות אחרונות, 19.6.2002).

אמנון אברמוביץ, פובליציסט מן השורה הראשונה, יועץ לארה"ב להטיל על ישראל סנקציות כלכליות: "... עִזבו את הממשלה הזו ודברו איתה... דרך הכיסים שלה... אתם חייבים ללכת עד הסוף" (דו"ח-מעריב, 8.3.1991).

דיפלומט ישראלי מכובד ורב-פעלים מייעץ לממשלת ארה"ב, תוך כדי מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, לעכב אישור אספקת מטוסי פנטום, כדי להפעיל לחץ על ממשלת גולדה מאיר.

גורמים ישראליים מציעים לשרת החוץ האמריקנית, אולברייט, דרכים "לכיפוף זרועו של נתניהו" (מעריב, 1.9.1997).

צעירים ישראלים יהודים משמשים כדוברים לח"כים ערבים לאומנים, ואף מן העוינים ביותר: לעזמי בשארה, למוחמד ברכה, לאחמד טיבי. יעל לרר, הדוברת של בשארה, התבטאה: "אני נהנית להסביר את האידיאולוגיה שלו". (ידיעות אחרונות, 17.6.1999).

הרב (הרפורמי) אריק אשרמן מ-"רבנים למען זכויות אדם" יוזם אימוץ של משפחות פלשתיניות שקיבלו צווי הריסה לבתיהן (מעריב, 21.6.1998). (צווי הריסה, כידוע, מוּצאים בין היתר נגד מרצחים טרוריסטים.)

האדריכל הישראלי ישראל גודוביץ' מציע לערפאת לתכנן לו את שיקום ה"מוקטעה" (שנהרס על-ידי צבא מדינתו במלחמה שערפאת מנהל נגד עמו מתוך המקום הזה) בצורת "שער ניצחון לשלום" ("כל הזמן", 11.10.2002).

פעילי "שלום עכשיו" נועדים עם ראש עיריית בית-לחם כדי להזדהות עם מחאתו על הכללת קבר רחל בתוך גדר ההפרדה (Y-net, 11.3.2003).

דימוי עצמי נמוך, טשטוש ופיחות בערכים, בהכרה העצמית ובכבוד

הלאומי:

ח"כ יעל דיין, בגרמניה, בראש משלחת ישראלית בהזמנת קרן אדנואר: "סבלו של העם הפלשתיני כסבלם של היהודים בשואה" (ידיעות אחרונות, 25.5.1995).

דובר משרד החינוך מודיע על תמיכת שר החינוך אמנון רובינשטיין בתפישת בית הספר "קדמה" את יום השואה. ואלה דבריו: "ייתכן ובשורה תצא מ'קדמה' לכל מערכת החינוך". ב'קדמה' מדליקים ביום השואה נרות זיכרון ל- 6 מיליוני היהודים, אך גם לארמנים, לאינדיאנים, לצוענים, לשחורים, להומוסקסואלים. וביום הזיכרון לחללי צה"ל מזכירים שם גם את קורבנות "המלחמות האימפריאליסטיות", מלחמת וייטנאם, מלחמות הסמים בקולומביה, מלחמות השבטים ברואנדה... (אאוטפוסט, עפ"י ידיעות אחרונות, 24.4.1995).

אחינועם ניני, זמרת-צמרת ישראלית, שרה בוותיקן בפני האפיפיור ו- 150,000 מאמינים קתולים את "אווה מריה". ניני: "הבחירה במריה היא במשהו טהור ויפה"... בהזדמנות אחרת אמרה: "לא אופיע בפני מתנחלים".

בחגיגות יובל ה- 40 לעצמאות ישראל הוצג מחזהו של יהושע סובול "סינדרום ירושלים", בו יורה שחקן לבוש מדי צה"ל למוות באשה הרה (מעריב, 30.12.1997). המסר של המחזה, כפי שהוסבר על-ידי מחברו: שובם של היהודים לארץ-ישראל הוא כשוב פושע אל מקום הפשע, ושם יושמד.

עיתון יהודי בגרמניה, בביקורתו על מחזהו של סובול "לילו של ויינינגר" שהוצג שם, מתקומם נגד "היצוא הזה", במילים אלה: "די בביזיון שבישראל מתענגים על הדבר הזה, אך חוסו נא עלינו מן הפארסה הטפלה הזאת, בה מעניק 'יהודי אנטישמי' לקהל מחילה מן העבר וההווה, שלא השתחרר מהם" (אלגמיינה יידישה צייטונג, 2.5.1986).

המזרחן, ד"ר גיא בכור: 21 שנה מובארכּ אינו מבקר בישראל, אך כל המדינאים הישראלים נוהרים אליו. ולא עוד, אלא שלעתים הביקורים האלה כוללים הדלפות של שרים על שרים... והתחושה שיש אנרכיה בישראל הולכת וגוברת...

בעולם הערבי... אם אתה מבקר אצל זולתך שוב ושוב, והוא לעולם איננו מבקר בביתך, יש בכך עלבון צורב.. כפי שאומר הפתגם הערבי: 'מי שמוחל על כבודו, אינו ראוי לכבוד'..." (ידיעות אחרונות, 15.8.2002).

מאות ישראלים בילו בקזינו הפלשתיני ביריחו ביום הזיכרון לחללי צה'ל (מעריב, 22.4.1999). הקזינו סגר מיוזמתו את שעריו ביום הכיפורים, והביע פליאה על כך שיהודים ניסו להגיע אליו גם ביום הזה.

שר החינוך, יוסי שריד, הוציא מתוכנית הלימודים קטעים של ביאליק וטשרניחובסקי כדי לפנות מקום, בין היתר, לשירי מחמוד דרוויש (מעריב, 5.3.2000) (בעל השיר הקורא ליהודים להסתלק מן הארץ, ולקחת עמהם גם את מתיהם).

אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, על שיחות קמפ-דייוויד II:

"זה היה ליל שבת ואירחנו את קלינטון ואת ערפאת לסעודה חגיגית. אני הייתי אחראי על הקידוש ושרתי להם 'שלום עליכם, מלאכי השלום'" (7 ימים, ידיעות אחרונות, 15.6.2001).

בשנים העליזות של אוסלו הפכה לנוהג הזמנת שוטרים וקצינים פלשתינים על-ידי נושאי מדים יהודים ישראלים להדליק במשותף נרות חנוכה. ליצני הדור שאלו, האם היו מזמינים לטקס גם את אנטיוכוס עצמו, ובפורים, את המן לאכילת אוזני המן?


ג. אנטישמיות של יהודים נגד יהודים ויהדות:

יצחק לאור, משורר עברי, כתב: "וְאֶת חַג חֵרוּתֵנוּ, יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה/ בִּקְדֻשָּׁה וּבְנִעְנוּעִי גּוּף מִתְמַכְּרִים נָחֹג בְּהִתְכַּוְנוּת/ וּבְמַצוֹתֵינוּ דַּם נְעָרִים פָלַשְׂתִּינִים/ כִּי בְּלָאו הֲכִי הַכֹּל עֲלִילוֹת עַכּוּ"ם" ("המנון לגוש", 22.3.1982).

נער חילוני מקרית-ארבע ניתק יחסים עם חברו לאחר ששמע אותו מתבטא "אני בין הרוגי הטרור אינני סופר את המתנחלים" (מאי 2003).

מיכאל גביטש (60), לשעבר מנהל בנק בחיפה, במכתב אלַי, ערך השוואה בין ראשי התיבות של שמי, א.ה., לאלה של אדולף היטלר, הורשע, ונשפט לחודש מאסר על תנאי (השופט היה ערבי).

יגאל תומרקין, פסל, צייר, פובליציסט, סלבריטאי: "אמר מי שאמר: אנטישמי הוא זה ששונא יהודים יותר משצריך. אני בוש לומר: אני מתחיל להסכים עמו" (העולם הזה, 1997).

קבוצה של 100 מורים ותלמידים מישיבת ההסדר בשילה הגיעה בטיול יום-עצמאות לגולן, לקיבוץ חרוב, וביקשה רשות לאכול בצהריים על הדשא. אחד החברים התבטא: "כל הצרות שיש לנו זה בגלל הדתיים. חבל שלא נשרפתם כולכם בשואה" (ידיעות אחרונות, 15.5.2000).

"החרדים שרצים"; "בכל שטריימל אני מצליחה לחשוף את היודו-נאצי"; "אני שמחה כשנרצחים נאצים, כהניסטים וחרדים"; "אני אכין מצבה ליום שבו יועלו בתי-כנסת באש, כשאתה וחבר עמיתיך הטפילים בתוכם" (מתוך לקט שהופיע בחוברת ארגון "מנוף").

רון מייברג, פובליציסט: "הישראלים המתעשרים עזבו עם מזוודות הכסף שלהם כאשר הראיס הגיע הביתה וקיבל חזקה על העיר" . (מעריב, סוכות 1997).


ד. אינטלקטואלים יהודים בישראל ובגולה – מצא את ההבדלים:

ברנרד ווסרשטיין, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב, כותב בג'רוזלם פוסט בזכות נישואי תערובת בין יהודים לערבים וגויים בדרך כלל: "לא רק שאנחנו צריכים להתיר נישואי תערובת בין יהודים ללא יהודים , עלינו לברך על כך".

ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, על מנחם בגין: "בעל מכולת פולני"...

דוד טברסקי, עורך עיתון יהודי בארה"ב, על ההתנחלויות: "מזהמים סרטניים" (אאוטפוסט, ינואר 1977).

45 סופרים, אקדמאים ואמנים יהודים מוותרים, במכתב ל גרדיאן האנגלי, על זכותם לקבל אזרחות ישראלית על-פי חוק השבות, בגלל "המדיניות הברברית כלפי הפלשתינים". לדעתם, הזכות המוקנית ליהודים על-פי חוק השבות, היא גופה "פסולה מבחינה מוסרית".

מייקל לרנר האמריקני מצרף לעיתונו תיקון נספח לפסח, ובו הגדה "מתוקנת" המגַנה את שעבודו של "עם אחר" על-ידי העם היהודי, וקורא לחלוק "בשנה הבאה" את ירושלים עם 180,000 ערבייהָ (אאוטפוסט, מרץ 2000).

מוזיאון השואה בוושינגטון הזמין לביקור את ... ערפאת, אך אפילו הוא התקשה להגיע אל פסגת הציניות הזאת ולהיענות להזמנה.




תיאודור לסינג: "השנאה העצמית היהודית "

הפילוסוף תיאודור לסינג, יהודי, נולד בשנת 1872 בגרמניה. כסטודנט המיר את דתו. תולדותיו מסמנים את התפתחותו הרוחנית והאידיאולוגית מגרמני בלב ונפש ("אני גרמני! ... זו התוודעות הטיפה למעיין שלה, של העץ לשורשיו... של האדמה, בה נחים כל אלה שאהבוני, שמתוכה צמחו כל אלה שאני אוהב"...) – דרך היותו קורבן לאנטישמיות במוסד האקדמי בו לימד, ועד לשובו אל חיק היהדות והצטרפותו לתנועה הציונית, לרבות ביקור בארץ-ישראל. על ספרו בדבר השנאה היהודית העצמית אומרת האנציקלופדיה יודאיקה מילים אלה: "מחקר קליני על משכילים יהודים שנפלו חלל לשנאה עצמית, מחלה שהוא בעצמו חווה"...

לאחר שנאלץ להפסיק את הרצאותיו היגר לסינג לצ'כיה, לעיירת המרפא מרינבד, ושם רצחו אותו שליחי הנאצים ב- 1933. הואיל והוא עבר בעצמו את כל הדרך מהתכחשות גמורה ליהדותו ועד לפטריוטיות יהודית ציונית, יש בספרו, שנכתב שלוש שנים לפני הירצחו, גם לא מעט מן ההסתכלות פנימה, אל תוך נפשו שלו.


א. כמה מתופעות תסמונת-השנאה אותן מקטלג לסינג:

זלזול ולגלוג עצמי, רגשות התבטלות, חששות עצבניים לגלות נקודות חולשה ומקומות-תורפה; התמכרות חולנית, מוגזמת, ל"ערכים" על חשבון הדברים הארציים: "קנאים לוהטים ורודפי-צדק זועמים"; תלישותו של היהודי הנודד, שכל נופי האדמה הקיאו אותו אל אגן-ההיקוות של "התרבות הבינלאומית"; רעייה בשדות זרים למען תארים וממון "עד שאדמה זרה תבלעם, ועל קברם תוצב מצבה שִקרית עם כתובת שִקרית"... "כי לא תמצא בית קברות אצל כל עם ואמונה, שם לא ינום גם אחד מאיתנו"; אהבה אומללה את השונא והאויב: "כל עם אוהב את עצמו; יהודים – שונאים את עצמם".

זה המקום להפנות את הקורא אל האמירות והתרחישים שהבאנו בראשית מאמרנו כחומר למחשבה: איך זה, שמרבית התסמונות שאיבחן לסינג בגרמניה הטרום-נאצית נשמעות לנו מוכרות כל כך לאחר 55 שנות עצמאות בארצנו?




ב. מקור התסמונת - התיאוריה של לסינג

בספרו מנסה לסינג לרדת לחקר הסיבות, וזו התיאוריה שהוא מפתח: בני-אדם אינם מסתפקים במציאת הסיבות לאסונות שפוקדים אותם, הם גם מבקשים לדעת מדוע, מי אשם? והנה, בעוד אשר עמים אחרים זוקפים את האשמה לחובת זולתם, היהודים היו ראשונים ונותרו יחידים, המאשימים תמיד את עצמם: היכן חטאנו? מדוע אין אוהבים אותנו? ותשובתם היא – כי אנחנו אשמים. כך נולד המוסר היהודי, אך מכאן גם הפתולוגיה של הנשמה היהודית, הרואה בכל אסון כפרה על חטא.

התכונה הזאת, אליבא דלסינג, נולדה מן הצורך להחזיק מעמד במשך אלפי שנות רדיפות וייסורים. היא העניקה לסובלים את האמונה שיש לאלוהים כוונות מיוחדות כלפיהם: "את אשר יאהב ד' – יוכיח". אולם אותם החטאים, שהסבל הוא עונשם, הם גם המקור לשנאה העצמית. תהליך נפשי דומה לא היה יכול להתרחש אצל עמים אחרים, המאשימים לא את עצמם, אלא את הזרים "שהביאו את האסון עליהם".

לכך מצטרף תהליך אחר, המתחיל בצד השני, בסביבה הגויית. לא תמיד האנשים שונאים את הרע לגופו, עתים אפילו להיפך: מי שאנחנו שונאים אותו – או חייבים לשנוא – לוֹ אנו קוראים "רע", וזאת אנו עושים באורח פרדוקסלי דווקא ביתר עוצמה, ככל שאנחנו נאלצים להתגבר על סימפטיה נסתרת או על נקיפות מצפון מעיקות. העמים מציירים לעצמם את העוול שהם עושים ליהודים כמוצדק. הם מנצלים את היהודים – ומאשימים אותם בנצלנות. הם צולבים אותם – ומאשימים אותם בצליבת הגואל. הזלזול הזה, הפיחות הזה בנפש היהודית במשך כל כך הרבה דורות – כל אלה שינו משהו במהות הנפשית הפנימית, עד כדי כך שגם היהודים עצמם החלו להשתכנע שהעוולות הנעשות להם – מוצדקות. לסינג מסכם: "כדי להפוך בן-אדם לכלב צריך רק לקרוא לו מספיק זמן 'כלב שכמוך'!"

מעֵבר לכל אלה מאבחן לסינג מנגנון נוסף: כמיעוט סובל ומאוים, פיתחו היהודים תכונות של ערנות-יתר וביקורתיות-יתר כלפי עצמם, וזאת פשוט כדי לשרוד. הם נאלצו כל הזמן להוכיח לעצמם ולהצדיק את עצמם, וזאת עשו על-ידי יצירת "ערכים". הפרדוקס הוא, שאת הערכים האלה הם מכרו לזולתם, למרות שבעיני עצמם הם חסרי ערך!


ג. דרכי התגובה של היהודי הנרדף


בפני היהודי התלוש והמתוסכל, רדוף רגשי הנחיתות, פתוחות שלוש דרכי תגובה:

ראשית – "ונהפוך הוא": הוא, דווקא הוא, נעשה מטיף מוסר לזולתו. הוא עולה למרומי מוסרנות עליונה, ומשם הוא בא בדרישות נשגבות כאלה, שהוא גופו אינו מסוגל למלא. סופו שיוטח ארצה ממרום מעופו, ושם יגלה שהוא בעצמו בעל-מום, אשר הִפנה נגד זולתו את סלידתו מעצמו.

שנית – במקום לתקן את העולם, הוא מפנה את האנרגיה הזאת נגד עצמו: כל האחרים זכאים, ורק אנחנו נהיה לעצמנו שופטים ותליינים. את הזר נאהב יותר מאשר את עצמנו, ומרוב תמימותנו ניתן לו במתנה – את עצמנו. אולם, לאחר שהפכנו את לִבנו להדוֹם, יבואו האחרים וידרכו עליו. משחשפנו את נקודת תורפתנו , אפילו ידידים יבואו ויכו אותנו – בנשק שאנחנו סיפקנו להם בעצמנו. מי שאינו אוהב את עצמו מספיק, סופו שאיש לא יאהב אותו, ואיש לא ירחם עליו.

שלישית – הצלחת לחקות את הגוי חיקוי מושלם, ואתה כבר נראה כמו הדבר האמיתי. אולי מעט יותר מדי גרמני מכדי להיות גרמני לגמרי, אולי מעט יותר מדי רוסי מכדי להיות רוסי לגמרי. אתה מציג את נוצריותך אולי בחריצות-יתר. אולם עכשיו אתה מוגן. אך האם באמת? הגווייה שלך מוגנת, אתה – מת! הלכת בדרך ההתאבדות כדי להשיג אושר ותהילה, אבל במעמקי נשמתך בוכים מיליוני מתים. והמתים תמיד חזקים יותר מכל האושר והתהילה שרכשת.


נזכיר כאן, שמי כלסינג היו לו הכישורים להגיע למסקנה השלישית, שהלא הוא בעצמו עבר את כל הדרך הזאת...

מסקנתו של לסינג היא פסימית לגבי כל אחת משלוש דרכי המוצא שתיאר. הוא ראה מוצא אמיתי רק ביציאת הגולה, ובדרך הציונית העולה לארץ-ישראל: "יהודה המכבי היה אביך. המלכה אסתר אמך. ממך נמשכת השרשרת של שאול, דוד ומשה, אל תבגוד בגורלך, לך אחריו!" לסינג מדבר על "גרעין אצילי" יהודי, שמאז ימי 'הבילויים' חידש את ההתיישבות בארץ-ישראל, נטל שוב את גורלו בידיו. נעשינו שוב לאיכרים ולטובי החיילים, לא עוד רק "נסבלים", לא עוד "נפלה הקדרה על האבן, אוי לקדרה. נפלה האבן על הקדרה – אוי לקדרה". אמת, אומר לסינג, זו השנאה הגזענית ליהודים שהולידה את הציונות, ומכאן שהיא נולדה, בעצם, על דרך השלילה. אולם "כבר הדור הבא נעשה ציוני מפני שחש את עצמו יהודי, לא מפני שהרגיש פגוע כיהודי".


*

יהודים שונאים את עצמם בארצם. באקורד הפסימי הזה אנו חותמים את המובאות מספרו של לסינג.

ד. מתוך הפרספקטיבה של 73 שנים עולים שני עיונים:

האחד: לסינג, כיהודי מתבולל בן מתבוללים, לא הכיר את השורשים החיוביים של היהדות – דת ותרבות – אשר הצמיחו פריחה נפלאה מתוך עצמם, ולאו דווקא כתגובה על דיכוי והשפלה.

השני הוא נושא תהייתנו מתחילתו של מאמר זה: כיצד קרה הדבר, שתוחלתו של לסינג נכזבה כאן בארצנו – לפחות אצל חלק נכבד מן האינטלקטואלים שהצמיח זה המפעל הציוני, שעליו השליך לסינג את יהבו? השאלה נשאלת ביתר שאת נוכח העובדה שהמפעל הזה כשלעצמו הצליח מעל למשוער, וגם משנתו העיונית של לסינג אושרה שוב ושוב בשלושת הדורות האיומים שעברו מאז. מדוע התסמונת שאִבחן לסינג, ואשר נחשבה ונחשבת כתופעה מובהקת של "גלותיות" – מתגלה כאן מחדש, הן בהתבטלות של צברים משכילים בפני "העולם", והן בתסביך האשם שפיתחו כלפי האויב הערבי?


הפובליציסט היהודי האמריקני נורמן פודהורץ מצא בישראל "תרבות מלאה שנאה עצמית, אשר התיאורטיקנים המוקדמים של הציונות האמינו בטעות כאילו העצמאות ביערה אותה מתוך הנשמה היהודית". (וולסטריט ז'ורנל, 10.9.1999). קשה לחלוק על פודהורץ, כי אכן, דפוסי התנהגות שאיבחן לסינג חוזרים ומופיעים אצל יהודים בישראל העצמאית כמו אצל היהודים שנשארו בגולה. אין מנוס מן המסקנה שלפנינו קו-אופי לאומי, שהסביבה החיצונית שינתה בו אך מעט.

רק המסקנה הזאת יכולה להסביר את הדמיון בין עולמו של לסינג, שראה יהודים גרמנים מתוסכלים שביקשו להתבולל עד כלות ונדחו בבוז ובאכזריות, לעולמם של יהודים בארה"ב בסוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21, החיים במשטר פתוח וליברלי כפי שלא היה אולי בהיסטוריה, ושוב את הדמיון בין שני אלה לבין עולמם של יהודים בארץ-ישראל, אשר חלקם כבר נולדו לתוך מדינתם העצמאית.

ולא הזכרנו שלושה דורות של ניסיונות יהודיים בחו"ל – ב"מולדת הסוציאליזם" וביתר ארצות תבל, וגם בארץ – להתבולל לתוך הקומוניזם ו/או הסוציאליזם הרדיקלי הבינלאומי, ניסיונות שאף הם נסתיימו במפח-נפש. שמעון פרס, למשל, לא נרפא מן התסמונת הזו עד היום. בימים ההם האמין ב"עולם המחר", וגם היום הוא רואה עצמו כחלוץ של "מזרח תיכון חדש", אם כי ממין אחר, שריח של לאומנות ערבית נודף ממנו.

התם וגם הכא – הצד השווה הוא הרעייה בשדות זרים. הניסיון הזה נראה פתטי במיוחד אצל יהודים המבקשים להתבולל בארץ-ישראל, בגלל התופעה הייחודית שאין להם כאן לתוך מה להתבולל. בכל הגָלויות שאפו יהודים להתבטל בפני תרבות שנחשבה אצלם "עליונה", למשל התרבות הגרמנית שיהודי החבלים דוברי השפה הסלבית ביקשו להתבולל לתוכה ("חוג התרבות הגרמנית"). אולם במי יתבוללו כאן? בתרבות הערבית-מוסלמית? ולו רצו, היו מקבלים אותם? (פֶּרס התנדב להצטרף לליגה הערבית. מזכיר הליגה השיב לו: תתאסלם תחילה!)

מוצָא אחר היא הירידה מן הארץ (זו וגם העלייה מכונים כיום בפיהם "הגירה"). ובהיות העולם בימינו "כפר גלובלי", יש גם היום בשכבות עממיות ניסיונות להתבולל לתוך תת-תרבות אמריקנית, ואצל המתבוללים המשכילים – לתוך "אמריקה הליברלית", אותה אמריקה שהיא 'פוליטיקלי קורקט'. אך מעל לכולם מככבת הפלשתיניזציה: אם אין רצון ויכולת להתאסלם, כפי שהמוני יהודים בגרמניה התנצרו, לפחות ניתן להצטרף בלב ונפש למאבקם של הערבים נגד הלאומיות היהודית והישראלית, נגד היהודיות, נגד המתנחלים וההתנחלות ביש"ע, ואפילו להחזרת גלגל הישות היהודית בארץ-ישראל אחורנית, לטובת ישות פלשתינית. ואת התסכולים, השנאות והתוקפנות מַפנים נגד אותם יהודים שעדיין מבליטים את דתם ולאומיותם.


פצע מדמם

העולה מן המקובץ לעיל הוא, שלפנינו קו אופי "שאינו מִתנקה בכביסה", גם לא בכביסה של שלושה, ארבעה דורות. וכאן עולה שאלה של איפכא מסתברא: לסינג מצטרף לדעה הרווחת, שהתופעות המעוותות והמכוערות המתוארות בספרו (למשל, שש ביוגרפיות של יהודים גאונים, אך אומללים ובעלי-מום מבחינה נפשית), כל-כולן אינן אלא ריאקציה נפשית על רדיפות, השפלות וביזויים. ואולי, אנו שואלים, האפשר (לפחות בחלק מן המקרים) להיפך? אולי קרה שהסביבה פשוט הגיבה על התנהגות מבישה והרסנית, התנהגות מן הסוג שאנו חווים כאן בארצנו מידיהם של חוצי-קווים מן השמאל הקיצוני, שעשו לעם-הארץ – מתוך כוונות טובות, כמובן – את אשר הם עושים לעמם כאן? אין בהרהור הזה כדי להפחית בכי הוא זה מרשעותה של שנאת ישראל הטבועה בעמי המערב וערָב כאחד. אולם, שווה בדיקה: האם התערבות יתֵרה של יהודים בענייני סביבתם הנוכרית, אם תחת דגלים של רדיקליזם חברתי קיצוני, ואם מתוך מאמץ פתטי להתבולל ולפעול בתוך הלאומים הזרים שבקרבם חיו, האם כל אלה לא שיחקו לידיה של "רשעות הגויים", לא יצקו שמן על מדורות השנאה? כוונתי, על-פי לסינג, לאותם יהודים מתבוללים ו"מתקני עולם", שמרוב להיטות לאכוף את ה"ערכים" שלהם, שפכו על מתנגדיהם ארס והפעילו כלפיהם שיטות מן הסוג שיורשיהם הרוחניים מפעילים כאן נגד הימין. את הסביבה הגויית לא תיקְנו, אבל את אש השנאה ליהודים ליבו גם ליבו.

מסקנה: יש לנו, כנראה, מעין "פגם גנטי" של שנאה עצמית. אולם דווקא אבחנה זו, היא גופה, מדגישה הדגשה יתרה את ההכרח שלעם היהודי תהיה מדינה לעצמו, אשר תוכל לשמש סביבה חופשית וריבונית למאמצים חינוכיים. עוד הזדמנות, אולי אחרונה, ללמוד להתגבר על מום מולד. רק במדינה משלהם יכולים היהודים לעשות זאת בעצמם, עם עצמם ומתוך עצמם.

העובדה, שתופעה כה בולטת ונראית לעין כמו השנאה העצמית של היהודים כמעט ולא נחקרה, מלמדת שמדובר בתסביך פעיל אשר, כמו פצע מדמם, מכאיב מדי לגעת בו. התופעה הִנָה כל כך אקטואלית, והגילויים על עצמנו, אשר החיטוט בפצע הזה עלול להעלות, הם כה מביכים, עד שאנחנו נזקקים למנגנונים הפסיכולוגיים של הכחשה והדחקה כדי להגן על שיווי-משקלנו הנפשי. גם במסגרת הריבונית של מדינה עצמאית עדיין אנו חשים לא בטוחים בעצמנו. ממש כמו אחינו בגולה, שאינם ששים לפענח את התסביך שלהם, פן תתנפץ לרסיסים גאוותם והכרתם העצמית ותיחשף אישיות חברתית פרובלמטית. ייתכן שזקוקים אנחנו לספה פסיכואנליטית קוקלטיבית, אבל רק בארצנו העצמאית יוכל התסביך להיבחן מתוך נקודת ראות לאומית.

הדוגמאות שהבאתי בראש המאמר לקוחות מתוך תיק איסוף המצוי בארכיוני הפרטי, הנושא את התווית "מוזיאון שנאת ישראל", והכוונה היא לשנאת ישראל את ישראל. אני חולם שיום אחד, אכן יוקם בישראל מוזיאון, שבאמצעותו נוכל להחזיק אל מול פנינו ראי, בו ישתקפו גילויי השנאה העצמית, מחלת-הנפש הלאומית המכה בנו דור אחר דור, בכל סביבה שלא נימצא בה, גם בביתנו פנימה.

חשיפת הפצע והכרת הנגע הם תנאי קודם לכל ריפוי. על כן, תחילה יש לאסוף ולהביא לתודעת העם את הסימפטומים, אחר-כך יש להתחקות אחר המכנה המשותף שלהם, ומשם צריך לעבור אל הדיאגנוזה, ורק בעקבותיה יהיה ניתן, אולי, לגשת לריפוי. פרויקט המוזיאון הוא התחלה טובה, מפני שהתדהמה והרתיעה למראה הפנים המכוערות שיתגלו למבקרים, עשויות לקרב אותם אל הקוטב הנגדי: אהבת ישראל.


סוף דבר

כל עוד לא נערך המחקר השיטתי המוצע לעיל, ניתן להעלות רק קווי מחשבה ראשוניים ו"לכאוריים" לגבי הכיוון בו יש לחפש את התרפיה לתסמונת הנפשית, שנרחיב כאן מקצת מסימניה: בריחה צנטריפוגלית אל הקצוות; העדר גבולות, רסן ומידה; חציית קווים; חריגה כמעט רפלקסיבית מחוֹק, שורה, תור; "פרישׁה" לשבילים של אינדיבידואליזם קיצוני, שהוא אולי חלק בלתי-נפרד מן המקוריות והיצירתיות שלנו, אך גם מאיים לפוצץ כל מסגרת; "איפכא מסתברא" שעשוי להיות תבלין נותן טעם לליבון כל סוגיה, אך עלול גם להביא למסקנות הרסניות ואבסורדיות; נטייה לשבירת מוסכמות ולחוסר רשמיות, 'נטילת חירות' מבלי לבקש רשות (taking liberties) – מ"זוטות" כמו אורח נהיגת הנהגים בכבישים או כניסתו של בן-שיח לתוך דברי חברו, ועד לשבירת המסגרות והחישוקים הממלכתיים המחזיקים אותנו ביחד כעם וכמדינה.

אינסטינקטיבית אנו נוטים לפנות אל החוק ואכיפתו, ואכן נראה שזו חייבת להיות נקודת המוצא. ניזכר לרגע בשיטתו של ג'וליאני, ראש עירית ניו-יורק לשעבר, שהחל את לחימתו בפשיעה קשה מסוג רצח ושוד אלים – ב"קטנות", בהקפדה בלתי-מתפשרת כלפי עבֵרות הרחוב הקלות ביותר. זאת בניגוד לחוכמה המקובלת נוסח 'למי יש ראש לקטנות כאשר בני-אדם נרצחים ונגזלים ברחובות לאור היום?' מתברר, שדווקא הגישה ההפוכה היא שצלחה. דקדוק כחוט השערה בקלוֹת השפיע על החמורות, בתהליך חינוכי של קל וחומר.

לעומת זאת, חוקי מדינת היהודים, קלים כחמורים, בולטים בדלות אכיפתם. מי אוכף "זוטות" כמו משקלות, מידות ותקנים, תקנות תברואה ובטיחות? למי מפריע שהפרוטקציה הפכה לנורמה, פרוטקציה "תמימה", של העדפת קרוב-משפחה או מכר, של יד-רוחצת-יד, מה גם פשיעה חמורה של העדפה על רקע פוליטי?


בדרך להבראה, מדינת ישראל חייבת להפסיק להיות מדינה מתירנית:

יש מי שמוצא לווית-חן בחוסר הפורמליות של הישראלים, באי-היותם "מכופתרים", בזלזול שלהם ברשמיות, בטקסים, בשרד. עם התוצאות הקשות לנגד עינינו, כדאי להרהר, מדוע "הגויים" המציאו טקסים רשמיים נוקשים וכל מיני נוהגים קשוחים, לכאורה "מצחיקים"? אולי כדאי ללמוד מניסיונם ולא להמציא את הגלגל מחדש בכל דבר, במחיר אישי ולאומי כבד? אין זו בושה לשלוח מומחים לסינגפור, שם הקצינו מאד בהשלטת חוק וסדר והשיטה הוכיחה את עצמה.

עצם קבלת האזרחות הישראלית קלה מדי, עד כדי הזמנת זלזול והקלת-ראש. חוק השבות מקנה את הזכות לאזרחות, אך דבר לא ייגרע ממטרתו הלאומית, אם בעלייתו של הזכאי על-פי החוק תוענק לו רק תעודת-מסע (Laisser Passer), והאזרחות תותנה בידיעה מינימלית של השפה ויסודות הווייתנו, ביחד עם שבועת אמונים, כפי שנהוג בארה"ב. יש גם לשלול אזרחות ממי שאינו ראוי לה, אם מפני שירד מן הארץ וניתק את קשריו עמה או פועל נגדה, אם מפני שהכניס עצמו לגדרו של סעיף 11(2) לחוק האזרחות, לפיו רשאי שר הפנים לשלול אזרחות ממפירי אמונים למדינת ישראל, סעיף שמעולם לא יושם, גם לא נגד מחבלים-רוצחים. את סעיפי הבגידה שבחוק העונשין יש לנסח ביתר הרחבה והידוק, וליישמם הלכה למעשה, ובית-המשפט העליון יתדרך את השופטים לבטא את הגישה החדשה בחומרת העונשים שיטילו, במיוחד על רֶצידיביסטים.

אך באכיפה ובענישה לא סגי. ברור בעליל שהכל מתחיל בחינוך, ועיקר החינוך הוא בבית ההורים. אך לא תשתנה ההשראה הביתית, עד שלא יספוג לפחות דור אחד אווירה חדשה וערכים חדשים דרך גני-הילדים ובתי-הספר, כולל לימודים גבוהים. על המדוכה הזו יש להושיב מומחים, עם המטלה לחבר תוכניות לימודים, ספרי לימוד ועזרי לימוד מכל מין, להחדרת ערכי ריסון ואחריות אזרחית בחברה ובמדינה.

ואם אמרנו חינוך, ממילא אמרנו גם תקשורת-המונים, המלווה היום את האדם "מן העריסה ועד לקבר", ואין כוח בעולם היכול להתמודד עם עוצמתה – לטוב ולרע, לבניין ולהרס. גם לצורכי השידור הממלכתי ולהנחיית הרגולטורים בשידורים הפרטיים, יש להטיל על ועדת מומחים חשיבה ובנייה של כלי ביצוע, לניצול התקשורת למפעל לאומי-חינוכי. הכוונה אינה רק "לסור מרע" – מתרבות ה"פַּרטץ''" וה"סְמוך" ועד לשבירת כלים ממלכתיים – כי אם גם ל"עשה טוב": שיקום ההערכה העצמית הלאומית, מול הנטייה שירשנו לזלזל בערכנו, בכוחותינו וביכולותינו כעם וכמדינה. שיקום זקיפות-הקומה הלאומית, מושג שחסלני השמאל שמו אותו ללעג ולקלס, חשוב במיוחד במדינה זעירה כשלנו, הנתונה ללחצים אלימים מכל סביבתה, וללחצים תרבותיים, דיפלומטיים וכלכליים מרחבי העולם, לרבות מעצמת-העל ה"ידידותית".

תיאודור לסינג ראה את שפלות-הקומה ונמיכות-הרוח ואת הטרגדיה של היהודי המתבולל בעולם המודרני, שהיה מוכן לבטל את ישותו העצמית כדי להתקבל ולהיעלם בתוך עם זר ותרבות זרה – ונדחה. לסינג לא הכיר כנראה תרבות יהודית מובהקת ומגובשת, מעוגנת בעיקרה סביב הדת והמסורת היהודית, תרבות ש"לא כרעה ולא השתחוותה" בפני מעצמות זרות, מעצמות חומריות ומעצמות תרבותיות, ואשר בגינהּ עם ישראל קנה לו שם של עם גדול, למרות שפיזית תמיד היה "המעט מכל העמים".

במדינת היהודים, היחיד היהודי אין לו אפשרות, וגם אינו חָפץ, להתבולל. עם זאת, יש בו מודעות חריפה לממדיו הזעירים ול"מגבלות כוחו" כקולקטיב, כעם וכמדינה. על רקע זה פועלים בקרבו אותם המוטיבים של זלזול, לעג לעצמו והתפרקות מתרבותו, אשר אִבחן לסינג אצל בני עמו היהודים בגרמניה. ההשפעות הזרות נכנסות לשפה, לבחירת שמות הילדים, ומגיעות עד לתורים הארוכים המשתרכים לפני שגרירויות זרות לקבלת אזרחות שנייה – פולנית, גרמנית, רומנית.

וכך סובב כאן שוב אותו הגלגל, שלסינג בתמימותו חשב כי כאן, בארצנו ובקרב עַמנו, ייעצר. אלא שכאן יש לאל ידנו לעוצרו, מתוקף עצמאותנו המדינית ובכוח ממלכתיותנו.


אם רק נִרצה.


http://www.nativ.cc/jan04/haetzni.htm

__________________________________________________
http://uri.staff.fresh.co.il


חבר'ה, תצהירו אמונים!
http://www.fresh.co.il/dcforum/Twenty/16940.html

| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה

נושא מחבר תאריך הודעה מספר
  מאמר מרתק הנינוח 02.03.04 1
  בהחלט דברי טעם asafn88 02.03.04 2
  האנשים שכתבו מאמר כזה הם... קבלן פתחי מילוט 03.03.04 3
     אחרי שתטפל בכולם פה, לא יהיה לך משעמם לבד?... (ל"ת) origlobal 03.03.04 4
         לא (ל"ת) קבלן פתחי מילוט 03.03.04 5
             ברור, הרי לא תישאר לבד באמת הנינוח 04.03.04 7
  יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא mati6 03.03.04 6

לובי | לפורום | האשכול הקודם | האשכול הבא
הנינוח
חבר מתאריך 2.11.01
970 הודעות
02.03.04, 22:05
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   1. מאמר מרתק 
בתגובה להודעה מספר 0
 
   בכלל, יש מה לקרוא ב"נתיב". אכן, התסביך הגלותי היהודי לא נפתר עם הקמתה של המדינה. אולי אפילו החמיר. אלייקים העצני עדיין אופטימי, משום מה.


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
asafn88
חבר מתאריך 28.10.01
5014 הודעות
02.03.04, 23:39
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך לחץ להוספת המשתמש לרשימת הICQ שלך  
   2. בהחלט דברי טעם 
בתגובה להודעה מספר 0
 
מומלץ להקדיש קצת זמן לקרוא בעיון

__________________________________________________________________________

Give a man a fish and you feed him for a day. Teach a man to fish and you feed him for a lifetime.



http://services.fresh.co.il/HowToAsk.html


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
קבלן פתחי מילוט
חבר מתאריך 10.12.02
2537 הודעות
03.03.04, 09:56
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   3. האנשים שכתבו מאמר כזה הם... 
בתגובה להודעה מספר 0
 
עבר עריכה לאחרונה בתאריך 03.03.04 בשעה 09:56
 
האנשים שמתפחים את תחושת הגלות ואותם צריך לעקור מפה.
רצוי לגרש מהארץ. המממ... וכל מי שהולך אחריהם כמובן.

---------------------------
WHO? WHEN? WHERE? WHAT?!? OH


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
origlobal
חבר מתאריך 28.10.01
12078 הודעות
03.03.04, 09:58
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   4. אחרי שתטפל בכולם פה, לא יהיה לך משעמם לבד?... (ל"ת)  
בתגובה להודעה מספר 3
 


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
קבלן פתחי מילוט
חבר מתאריך 10.12.02
2537 הודעות
03.03.04, 12:03
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   5. לא (ל"ת)  
בתגובה להודעה מספר 4
 

---------------------------
WHO? WHEN? WHERE? WHAT?!? OH


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
הנינוח
חבר מתאריך 2.11.01
970 הודעות
04.03.04, 22:51
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   7. ברור, הרי לא תישאר לבד באמת 
בתגובה להודעה מספר 5
 
   אלא תמשיך להתבשם בחברתם של חביביך הפלשתינים, שותפיך לשלום הנפלא...


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה
mati6
חבר מתאריך 10.4.02
4934 הודעות
03.03.04, 16:09
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך לחץ לשליחת הודעה באמצעות AOL IM  
   6. יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא 
בתגובה להודעה מספר 0
 
   יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מתוך היהודים.

למשה רבנו זה לקח 40 שנה.

לכן הלכו בדרך ארוכה, אם היו הולכים בדרך קצרה, היה חשש שהיהודים ירצו לחזור למצרים.

ככה גם שרון, הוא יכול לדכא את האיטיפדה על ידי חיסולים המוניים ומייד לעצור את זה, בדיוק כמו שביבי עצר אז את התפרעויות של מנהרת הכותל. אבל שרון כבר למד את הלקח, הוא למד שאם היהודים מרגישים הקלה, הם מייד רצים להעביר שטחי ארצנו למחבלים מסוכנים, מייד כבר מגרד להם ומוכנים להעביר את השלטון גם לשמאל שיעביר את זה הלאה למחבלים. לכן המערכה היא ארוכה, כבר 3 שנים, הדרך עוד ארוכה מאוד עד להתפכחות מלאה.


תזכורת נצחית: ארגונים תבוסתניים בארצנו הם סוכנים של עמים זרים. ראה כתבה בקישור הבא: http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/22062001/ART157577.html .

אסון אוסלו. לא נשכח ולא נסלח !!

--- ערב (הסעודית) היא המולדת של הערבים, ארץ ישראל לעם ישראל ---



| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה

נעל | העבר לארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מחק תגובות לובי | לפורום | האשכול הקודם | האשכול הבא


© כל הזכויות שמורות לFresh.co.il
Powered by DCForum .