ראשי       מבזקים       צ'אט       שירותים       צור קשר      

"לישון עם האוייב"
האשכול הקודם | האשכול הבא
קבוצות דיון סקופים וחדשות לישון עם האוייב
גרסה להדפסה   שלח לחבר  
רוטווילר
חבר מתאריך 23.2.04
14 הודעות
24.03.04, 11:44
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   לישון עם האוייב 
 
   מאת: רונה סגל
העיר
=========

"חונכתי שערבים זה משהו שלא צריך להיות כאן. יום אחד הבנתי שיש לי הרבה חסכים באינפורמציה, דברים שאין בתקשורת. נפל לי האסימון, שמדובר בבני אדם, ושיש לנו אחריות על איך שהחיים שלהם נראים. זה היה היום שבו הפסקתי לראות טלוויזיה". כך מתארת טלי פחימה, מזכירה בת 28 מתל אביב, את המהפך שחוותה לפני כשנתיים. מאותו רגע החלה לצעוד במסלול שהוביל אותה, בסופו של דבר, ב-12 בספטמבר האחרון, למחנה הפליטים ג'נין, שם התארחה לבדה ללילה בביתו של זאכרייה זוביידי, מפקד גדודי אל-עקצא באזור, מבוקש בכיר שנמלט עד כה משלושה ניסיונות חיסול של צה"ל.

היא ילדת קרית גת, שלדבריה "בקושי סיימה תיכון", והגיעה לתל אביב בגיל 23. המילה "שמאל" עדיין מרתיעה אותה, ובבחירות האחרונות היא הצביעה לשרון. "תהליך ההתפכחות שלי החל עוד לפני הבחירות", היא אומרת, "אבל הצבעתי לליכוד כי היו לי שרידים קמאיים של פחד מפני הפיגועים. בגלל שידעתי ששרון איש מלחמה". אמא, שרה, מתגוררת זה 46 שנה בקרית גת. "תמיד הצבעתי לליכוד", מעידה על עצמה שרה פחימה, אם חד הורית, "היום אני לא יודעת אם קיים דבר כזה בכלל, אי אפשר להאמין לאף אחד". המהפך של בתה השפיע עליה, היא מודה. היום היא אומרת: "לא כולם צריכים להיות נגד השלום. אדם צריך להיות חופשי לחשוב מה שהוא רוצה, וכשטלי מדברת עם האויבים שלנו זה כי היא לא רוצה פיגועים וכן רוצה שלום".

הקושי לתייג את טלי פחימה, רווקה המתגוררת בגפה, חורג מגבולות השיוך הפוליטי. לצד סקרנות, עקשנות ואינדיבידואליזם קיצוני, פחימה מגדירה את עצמה כ"פריקית של חדשות". את המסע אל עולם החדשות האלטרנטיביות החלה באינטרנט. "נכנסתי לאתרים בעולם הערבי כמו 'arabia.com'", היא מספרת. "בהתחלה חטפתי הרבה קללות אבל אחר כך נוצרו קשרים מדהימים עם אנשים מסוריה, סעודיה ולבנון. שוחחתי עם פלסטינים דרך 'הלו, שלום – הלו, סלאם', מרכז תקשורת בין אזרחים משני הצדדים. ראיתי תמונות מחדשות פלסטין, שלא מראים בישראל, ולמדתי מה מסתתר מאחורי המילים 'ניסיונות חיסול'".

בעקבות צמאונה לידע ותקשורת ישירה, מצאה פחימה בתיבת הדואר שלה חשבונות טלפון וסלולרי בגובה של 3,000 ו-4,000 שקל בחודש, שהפכו לחובות שצברו ריביות. בנוסף, גילתה זימון לתחנת המשטרה. "הופיע שם אדם על אזרחי, הוציא תעודה מזהה והציג את עצמו כאיש שב"כ", היא מספרת. "הוא חקר אותי בקצרה, שאל אותי למה אני משוחחת עם כל כך הרבה ערבים, ואם אני שייכת לאיזו קבוצה. אמרתי לו שלא והוא הניח לי".


שנתיים בשליחות הטרור

ב-28 ביולי 2003, בשלהי ההודנא, נתקלה פחימה בראיון שערך עלי ואקר ב-YNET עם המבוקש זאכרייה זוביידי, שבו צוטט הפעיל הפלסטיני אומר: "אנחנו לא מתייחסים פה לשום הודנא. אנחנו מוכנים לשלום אמיתי, אבל כמו ששרון ניסה 'להיות גבר' בג'נין, שיבוא ו'יהיה גבר' בתהליך השלום, ורק אז הכל יסתדר". פחימה הרגישה שמאחורי זוביידי עומד "קטע אישי. ולא בהמי ומפלצתי כפי שהוא נתפס בדרך כלל במדיה", ופנתה אל ואקד כדי לקבל פרטים שיאפשרו לה ליצור קשר עם זוביידי.

ב"אזור הדמדומים", מדורו השבועי במוסף "הארץ", כתב גדעון לוי לא פעם על זוביידי, בן למשפחה פלסטינית שפעילי שמאל ישראלים רבים התארחו בביתה. אמו הפעילה בביתה תיאטרון שלום, יחד עם ארנה מר, אמו המנוחה של השחקן ג'וליאנו מר. אחיו, טהא, קיבל תעודת עיתונות מהמכון לשלום בגבעת חביבה. במהלך מבצע "חומת מגן" הופגז ביתו של זוביידי, ואמו ואחיו, שהיו בבית, נהרגו. מאז, נשבע שלא להניח את נשקו, וחלק ניכר מזעמו מופנה אל פעילי השמאל הישראלים, שלא הגיעו לנחמו.

בטרם הפך למפקד הזרוע הצבאית של הפת"ח בג'נין (תפקיד שירש לאחר שקודמיו חוסלו בידי ישראל), עבר זוביידי תחנות רבות: בגיל 15 עבד כפועל בניין בחיפה, אז נוכח לראשונה בפער שבין רמת חייו לזו של בן גילו הישראלי. מאוחר יותר נדון לתקופות מעצר ממושכות בכל הישראלי בשל יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. בסוף שנות ה-90 עבד בזהות בדויה בישראל כקבלן שיפוצים, ולאחר שנתפס, עבר לגניבת רכב. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הצטרף לגדודי אל-עקצא ולעיסוק בטרור.

הוא מבוקש כשנתיים על ידי צה"ל, המייחס לו מעורבות בפיגועי ירי ובפיגוע התאבדות (בסניף הליכוד בבית שאן), שבהם נהרגו עשרה אנשים. ה"פאודה" (אנרכיה) ששוררת בשטחים מאז התמוטטות מנגנוני הרשות, בשילוב כישרון המנהיגות של זוביידי, הפכו אותו, במקביל, לפעיל מרכזי בענייני פנים, בורר בסכסוכי משפחות, מאכיל עניין ולוחם בממסד המקומי. בקית האחרון חטפו זוביידי ואנשיו את חיידר אירשיד, מושל ג'נין, המושחת לטענתם. רק הוראה מיאסר ערפאת הביאה לשחרורו. בינואר השנה איימו אנשיו של זוביידי בנשק על אנואר עז אז-דין, ראש המועצה המקומית עראבה, ודרשו ממנו לפרוש, בנימוק שגזל את כספי התושבים. בניסיון האחרון (בנתיים) לחסל את זוביידי, ביום חמישי שעבר, נהרגו חמישה מאנשיו, אך הוא ניצל.


עכשיו הולכים להפגנה

עוד ביום פנייתה לעיתונאי ואקד, התקשר זוביידי אל פחימה. "דברנו איזה חמש שעות", היא מספרת, ומדגישה שלא היה לשיחתם צביון רומנטי. "פתאום הבנתי שזה בחור בן גילי, שנחשב הכי רע ומסוכן שיש, ובשיחה מצטייר כאדם אחר לגמרי. לאט-לאט רכשנו זה את אמונו של זה. שוחחנו פעמים רבות, אפילו ביום שהבן שלו נולד. הוא כמובן לא היה יכול לצאת לבית החולים לראות את התינוק, מחשש שיחסלו אותו שם. בשלב מסויים ביקשתי לבקרו בג'נין. הוא שלח אלי מישהו מאנשיו, שהתקשר ואמר שהוא בתל אביב. הזמנתי אותו אלי. לא פחדתי, למרות שלא הכרתי אותו, כי הבנתי שהוא 'העיניים' של זאכרייה, ושהוא אמור לוודא שאני לא מהשב"כ.

"אירחתי יפה את אותו בחור, והוא הסביר לי שבשביל להגיע לג'נין צריך לעבור את מחסום ג'אלמה. כשתעברי את המחסום אני אדאג שיחכה לך שם מישהו וייקח אותך'. אמרתי לו בציניות, שהייתה בה גם טיפת אמת, 'אתה לא תהרוג אותי, נכון?'. בכל זאת, אני גם אישה, גם לבד, וכמו לכולם גם לי יש עוד סיוטים מהלינץ' ברמאללה. הוא צחק ואמר שאנחנו שנינו כמו מטפסי הרים, שבודקים את עצמם בכל צעד וצעד בדרך לפסגה.

"כמה ימים לאחר השיחה, בתשע בבוקר, אני כבר באוטובוס לעפולה, מתרגשת, מפחדת. כשהתקשרתי לזאכרייה מהדרך הוא עוד לא התעורר. אני מלאת אדרנלין והוא ישן. מעפולה לקחתי מונית לג'אלמה, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מחסום בעיניים פקוחות – תורים ארוכים של אוכלוסייה פלסטינית מכל כיוון. החייל שעצר אותי שאל לאן אני נוסעת, ועניתי לג'אלמה. עברתי את המחסום רגלית. אותו חייל אפילו לא ביקש ממני תעודה, ורק אמר לי 'תשמרי על עצמך'. בפנים הרגשתי פחד מוות, עם שמחה מאוד גדולה. בתחנת הדלק שמול המחסום חיכה לי מישהו, ותוך שנייה הגיעה מונית. עליתי עליה וחשבתי לעצמי, זו מונית כתומה, פלסטינית-פלסטינית, ומכאן אין דרך חזרה. אחרי נסיעה בדרך עפר מלאה מהמורות הגענו למחנה הפליטים ג'נין. הנהג אומר לי, 'תסתכלי ימינה, זה הוא'.

"אני רואה מולי בחור חמוש, ולידו עוד בחור חמוש. הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי לגלות אם יש שם משהו שיזיק לי, כי האינטואיציה שלי זה כל מה שהיה לי. העיניים שלו אמרו שהכל בסדר. הוא אמר לי, 'אני ראיתי לא נורמלים, אבל את ממש לא נורמלית. לא האמנתי שתבואי'. ראיתי שהוא נבוך, ניסיתי לשבור את הקרח ואמרתי: 'אחרי נסיעה מתל אביב אתה לא מציע לי איזה קפה?'. הוא צחק, אבל הקפה בכל זאת התעכב, כי קודם עשינו סיור בג'נין. זאכרייה הראה לי את ההרס, את חורי הכדורים, את מכלי המים ההרוסים, מי מתה פה, מי מת שם. הכל נראה שם כמו ביוב אחד גדול, והעוני נורא. שמתי לב שיש לו כוח עצום באזור, התושבים חולקים לו הרבה כבוד. בדרך הוא אמר לי שאני 'יותר מאחלה גבר' ושרואים עלי שבאתי בקטע אישי, ושאני לא מתנשאת, שזה משהו שהוא כנראה רגיל אליו מפעילי שמאל ישראלים.

"אחר כך הלכנו לאיזה בית, שם חיכו לו עיתונאים מדובאיי. קירות הבית היו מרוססים בגרפיטי שהשאירו חיילי צה"ל, משהו בסגנון של 'יחידה זאת וזאת הייתה כאן'. זאכרייה שאל אותי מה כתוב שם, והסברתי לו שאין לזה משמעות. הכתבים שאלו אותו מי אני, הוא אמר להם שאני ישראלית והם היו בלהם. כשהסתיים הראיון, הוא הראה לי מהחלון המון אנשים צועד עם שלטים וכלי נשק לכיוון שלנו, ואמר: 'עכשיו הולכים להפגה'. הסתכלתי עליהם מרחוק והחוורתי. כשהבחין זאכרייה בפחד שלי הוא אמר לי, 'עכשיו תראי איך אני עוצר אותם'. יש לו מן קטע מצ'ואיסטי כזה, אפילו ילדותי לפעמין, להפגין את כוחו. ואכן, הוא הרים טלפון, אמר משהו, וההמון הרחוק נעצר.

"התחלנו לרדת לכיוון ההפגנה, דרך תלים של הריסות, הוא צועד מהר ואני מדדה אחריו בנעלים אלגנטיות ומכנסיים שחורים שהפכו ללבנים מרוב אבק וזוהמה. כשהגענו למטה זאכרייה השאיר אותי עם האנשים שלו, ונטמע בהמון. שמעתי הרבה יריות, התברר לי שהם יורים באוויר בהפגנות שלהם, ופחדתי מאוד. ה'שומרים' שלי ניסו לדבר איתי בעברית, וביקשתי מהם שיפסיקו, כי גם ככה כולם הסתכלו עלי. הרי בנוסף לכל הייתי האישה היחידה בקהל".


עיר ללא חוקים

הרגשת מאוימת על רקע זה?
"לא ממש. ברור שהמבטים שלהם, כאנשים מסורתיים שלא רגילים לנוכחות נשית, יכולים להבהיל. אבל הקפדתי להעמיד את עצמי במקום מאוד מסוים ולא לשדר נגישות".

לא פחדת מתקיפה של כוחות צה"ל?
"באותו הרגע לא חשבתי על זה. הסתכלתי על הנואמים, שצרחו שם, וניסיתי לראות אם אני מזהה מישהו מהטלוויזיה. הרגשתי שהאנשים שם, למרות שהם יודעים שאני ישראלית, פשוט לא שונאים אותי. מישהו אמר ל'שומר' שלי, שהפלאפון שלי מציץ מהכיס בתיק שלי, ושכדאי שאני אחביא אותו, כדי שלא יגנבו לי אותו. הדבר הקטן הזה הוא גדול מאוד: לא רק שהאנשים האלה לא רוצים לשפד אותי, אלא במידה מסוימת הם גם אוצים בטובתי. כשההפגנה הסתיימה זאכרייה חזר ואיתו מפקד הפת"ח בג'נין. המפקד שאל אותי, 'נכון שאת מפחדת?'. עניתי לו שאני מתה מפחד.

"אחר כך עלינו על אוטו אקראי, זאת מין עיר כזאת ללא חוקים, והגענו אליו הביתה. פגשתי את אשתו ואת הילד שלו. אשתו נתנה לי להחזיק את הילד. ככה הם נותנים כבוד לאורחת, אבל בלב פחדתי שאני אולי לא מחזיקה אותו טוב, כי הוא כל כך קטן. איחלתו לו שיזכה לחיי חופש שאביו לא זוכה להם. שאלתי את אשתו, נערה יפה, בת כמה היא. מתברר שהיא בת 17, ממשפחה דתיה, ושבניגוד למשפחתו של זאכרייה, משפחתה תומכת בחמאס. שאלתי אותה, דרך מתורגמן, אם היא הייתה מעדיפה ללמוד בגיל הזה, כמו שנהוג בישראל. היא חייכה ואמרה שלא".

לא חששת שתיתקלי בגילויי קנאה מצידה?
"מה פתאום? לא הייתה לה שום סיבה, וזו גם לא חברה שבה אשה יכולה לבקר את בעלה. אחר כך היא בקשה ממנו רשות ללכת לחתונה, ואם הוא לא היה מרשה לה היא לא הייתה הולכת".

הבחנת בהרמת גבה או ביקורת כלפי זוביידי בעקבות נוכחותך שם?
"גם אם הייתה למישהו ביקורת, הוא לא היה אומר אותה. שם זאת לא דמוקרטיה, סומכים על המנהיג בעיניים עצומות ומאמינים שהוא יודע מה הוא עושה".

מאוחר יותר הגיעו נואמים נוספים מההפגנה לביתו של זאכרייה. הוא הציג בפני פחימה את הטא, מבוקש נוסף, שלדבריו אחראי על הקשר עם המשפחות בישראל.

"זאכרייה אמר להטא, 'זוכר שאמרת שתחסל כל ישראלי?'. חייכתי ואמרתי לו 'תפדל, אם אתה יכול. אני לא מפחדת, באתי לבקר את זכארייה ולראות איך הוא חי, ואני יודעת שלא תפגעו בי'. התפתחה בינינו שיחה מאוד מעניינת. הסברתי להם שאני דוגמא קלאסית לאזרחית ישראלית שלא ידעה כלום על מצבם. 'לא ידעתי שאתם חיים כמו כלבים', אמרתי להם. 'כל מה שאנחנו רואים זה את הטרור שלכם, ולדעתי הוא לא עוזר לכם. תשתמשו בכלים שלנו, ותדאגו שכל יום יראו איך אתם חיים בכל העולם".


שאלתי אם יש לו דם על הידיים

בעוד פחימה מנהלת שיחת רעים עם בכירי הפת"ח, התקבלה הודעה: עוצר הוטל על ג'אלמה וחיילי צה"ל עוברים מבית לבית ומחפשים את האזרחית הישראלית שנכנסה לשם בבוקר. אנשיו של זוביידי נראו מוטרדים והציעו להחזירה. פחימה השיבה שאינה מפחדת, ושהיא מעדיפה להשאר. זוביידי הצטרף לדעתה. הם פנו לבית סמוך, שם מתגוררות אחיותיו וחברת משפחה נוספת, רג'עה, שהופקדה על אירוחה. עוד בטרם נכנסו, מתארת פחימה, נתן לה זוביידי את נשקו, אם-16 מקוצר, ושאל אותה אם היא יודעת לירות. "אמרתי שאני בטח זוכרת מהצבא", היא מספרת, "אבל ביקשתי ממנו להוציא את המחסנית ולבדוק שלא נשארו כדורים לפני שהוא נתן לי להחזיק אותו".

איך קיבל זוביידי את העובדה ששירתת בצבא?
"הסברתי לו את העניין הזה, שהרבה חיילים משרתים בישראל ולא מגיעים לשטחים אפילו פעם אחת. לא הסתרתי את הזהות שלי, ובכלל זה את השרות שלי בצה"ל. אני רוצה להעביר ביקורת על הצבא, לא לסגור את הצבא. אולי צה"ל מגן גם עליי מהטרור לפעמים. אבל לא כשילדות בנות 18 צועקות כמו בהמות על נשים מבוגרות במחסום. חיילים יוצאים משם לא נורמלים".

לאחר שאכלה, התקלחה והחליפה בגדים, נתקפה פתאום בייסורי מצפון. "הרגשתי שאני 'עושה חיים' בזמן שצה"ל מטיל סגר על האנשים בג'אלמה, והכל בגללי", היא נזכרת. "ידעתי שיהיו לי בעיות כשאצא, אבל העדפתי לא לחשוב על זה". לקראת לילה, כאשר חזר זוביידי לבית הנשים, הבחינה שהוא נמנע מלהישיר אליה מבט בדברו איתה. "פתאום קלטתי שזה בגלל שאני לובשת גופייה. ביקשתי ממנו להביט בי בכל זאת, כי זה היה לי לא נעים, והסברתי שלא אצא ככה החוצה, אבל עכשיו אנחנו בבית. דיברנו על החיים, לא רק על הסכסוך. על איך שהוא דואג לאנשים שם, מאכיל משפחות, נלחם נגד הפוליטיקאים המושחתים שלם. שאלתי אותו אם יש לו דם על הידיים, והוא אמר לי שכן, ולא פירט. היה לי קשה לשמוע את זה, אבל הזכרתי לעצמי שבאתי כדי לראות את האמת שלהם, לא שלי.

"אמרתי לו שלשלוח מחבל מתאבד זה הדבר הכי אכזרי, כלפי הקרבנות ואפילו כלפי האדם שנשלח. הוא השיב שאף אחד לא צריך לשכנע את המתאבדים, הם באים מרצונם, והסביר שבגלל שאין להם טנקים ומטוסים, המחבלים המתאבדים הם 'הטכנולוגיה' היחידה שנשארה להם. ברור שלא הסכמנו על הנושא הזה. אבל האמת היא שאם המצב היה הפוך ואני הייתי נאלצת לחיות בתנאים שלהם אני הייתי הראשונה להילחם".

גם בנשים וילדים?
"אין חוקים ואין היגיון בדברים האלה. אני לא הייתי מוכנה לחיות בחושך כזה, בלי טיפת חופש".

פחימה התעוררה למחרת בשש בבוקר. רג'עה קמה אף היא, הכינה לה קפה, ועלתה איתה לגג. "ראיתי את ג'נין בזריחה", נזכרת פחימה. "את יודעת איזו יפה ג'נין? שמעתי את הציפורים ולא ידעתי אם לבכות או לצחוק". בתשע הגיע זוביידי, שתה איתה קפה של פרידה וליווה אותה ואת רג'עה, שנסעה איתה, למונית. "לחצתי לו את היד ולא ידעתי אם אראה אותו שוב. נראה היה לי שהוא עצוב. הלוואי שהייתי יכולה להשיב לו כגמולו ולארח אותו בביתי. לאדם עם חיי חופש יש שמחה טבעית, אבל בג'נין כולם נמצאים בסוג של דיכאון, ומנסים להיתלות בכל דבר שעוזר להם לדמיין חיים נורמליים".

את מתארת יטואציה רגשית, שנדמה שיש בה גם רומנטיקה.
"רגשית כן, רומנטית לא. אדם בן גילי שעושה כל כך הרבה בשביל העם שלו, שוויתר על הכל, שלא יכול להישאר חצי שעה באותו מקום, אי אפשר לא להעריץ אותו. אני לא מכירה את כל פלסטין, ואני לא יודעת אם כולם ראויים להצלה. האדם הזה כן".


פתאום נפל לי האסימון

פחימה מבינה שחייה עשויים להשתנות בעקבות פרסום סיפורה, אבל טונת שזה מחיר שהיא מוכנה לשלם כדי להציל את חייו של זוביידי. "רק בניסיון החיסול האחרון שלו נפל לי האסימון, שהולכים להרוג אותו. אם שום דבר אחר לא יעזור, אני חושבת לשמש מגן אנושי בשבילו".

היא מתאמצת בכל כוחה להתעלם מהליקויים בתוכניתה זו. "דיברתי עם זאכרייה אחרי שירו לו בכתף. זה אדם שהצליח לחמוק מצה"ל, וזה פוגע להם באגו, נדמה לי שהם כבר לא יודעים למה הם רודפים אותו. אני ההוכחה לכך שהוא לא מפלצת, כי בי הוא לא נגע. לא צריך להרוג אותו בשם הכבוד העצמי של צה"ל, ובדרך להרוג תמיד עוד שלושה-ארבעה אזרחים, שאחר כך יגידו שהם היו 'בכירים'. כמה בכירים יש לעם הזה? אם לא יקום שיח ציבורי סביב ניסיונות החיסול של זאכרייה אני אנסה להציל את האיש הזה בעצמי".

אבל את יודעת שהסיכוי שתיפגשו שוב הוא נמוך.
"לעולם אל תגידו לעולם לא".

בטרם צאתה מג'נין, קנתה רג'עה לפחימה שקית קפה במרכז ג'נים, כמזכרת. כמה מטרים לפני מחסום ג'אלמה נפרדו השתיים בחיבוק. "התרחקתי ממנה וצעדתי לכיוון המחסום", משחזרת פחימה. "ברגע שהבחין בין חייל מהמחסום הוא עצר את התנועה משני הצדדים, וצעק אלי במגאפון, 'תעצרי ותהפכי את השקית שלך'. אמרתי לו שאין שם כלום, שאני ישראלית ושלא ירשה לעצמו להתנהג אליי ככה. הוא שאל אותי מה אני עושה כאן וביקש תעודת זהות. אמרתי לו שביקרתי חברים בג'אלמה, ושאני מתל אביב. הוא הלך ובמקומו בא סגן, ואחריו סרן, והם כולם מתלחשים ביניהם. אמרתי להם שאני לא פלסטינית, ושאם הם רוצים לעכב אותי, אז שיביאו לי כסא ומים. עשיתי את זה בשביל הציניות, אבל הם באמת הביאו לי.

"אחר כך הם לקחו אותי הצידה ואמרו לי שהם חיפשו אותי כל הלילה, ושהם לא היו צריכים לתת לי להיכנס. אמרתי 'טוב, מחדל שלכם, עכשיו תנו לי ללכת'. אחר כך הגיע סגם אלוף, וכל החיילים הסתכלו עלי. הרגשתי כמו בהפגנה בג'נין. בנתיים זאכרייה התקשר אלי לסלולרי, ודיבר איתי בהתרגשות גדולה. הבנתי שרק באותו רק נפל לו האסימון, שבאמת הייתי שם, ושרציתי בטובתו. הוא חזר ואמר שהוא לא מאמין. אמרתי לו 'תשמע משה, אני לא יכולה לדבר', אבל מרוב שהוא התלהב הוא לא הבין. בנתיים לחצתי על החיילים שישחררו אותי, אם הם לא מתכוונים לעצור אותי.

"פתאום הגיע מג"ב, מישהי עשתה עליי חיפוש קצר, הגיעו שוטרים, דיברו אליי מגעיל. לקחו אותי למשטרת עפולה, ומשם החזירו אותי למקן סאלם, ליד ג'נין. הצחיק אותי שהם מחזירים אותי לשם. בחקירה חזרתי על גירסת ג'אלמה. השוטר אמר לי 'אנחנו יודעים איפה היית', אלב מצד שני שאל אותי אם אני פעילה של איזשהו ארגון, אז הבנתי שהם לא יודעים. בסוף שחררו אותי בערבות עצמית של 3,000 שקל. כשכבר סיימנו הכל ועצרנו את מדרכה.

באחרונה קיבלה פחימה מתנה ליום הולדתה מזוביידי, דרך אדם שביקר אותו בג'נין: דובון פרוותי לבן בשקית ורודה מרשרשת. כשראתה אותו שמחה, כמובן, אח חיוכה קפא. "אני מקווה שזאת לא מתנת פרידה", אמרה. "את יודעת מה הוא אמר לי פעם? שהחלום שלו, הפנטזיה הכי גדולה שלו, זה לעבוד בתור גנן, להרוויח 1,500 שקל בחודש ולגדל את ילדיו. נראה לי שזה בן אדם, שאם החיים שלו לא היו כאלה קשים, היה מתגלגל למקום אחר לגמרי".


| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה

נושא מחבר תאריך הודעה מספר
  אם זה לא בגידה מה כן? (ל"ת) אלי זכרון יעקב 26.05.04 1

לובי | לפורום | האשכול הקודם | האשכול הבא
אלי זכרון יעקב
חבר מתאריך 5.4.02
3535 הודעות
26.05.04, 14:43
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך 
   1. אם זה לא בגידה מה כן? (ל"ת)  
בתגובה להודעה מספר 0
 






| | | תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום | הפוך כיוון תצוגה

נעל | העבר לארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מחק תגובות לובי | לפורום | האשכול הקודם | האשכול הבא


© כל הזכויות שמורות לFresh.co.il
Powered by DCForum .