"מה עושים?"
באמצע הלילה אותי הוא שואל
"מה עושים שרוצים לזרוק הכל לעזאזל?"
שאל. ובשקט עניתי
"גם אני לא פעם תהיתי..."
ובלי להקשיב הוא קטע ודיבר
"נמאס לי כבר. אני רוצה לוותר.
אין עוד בכלום טעם. זה כל הזמן כואב.
כואב בדיוק כמו פעם. כואב שאני חושב.
עליה."
הדלקתי סיגריה. והוא המשיך בדממה
"אני אוהב אותה." הוא לחש לי את שמה.
"אני אוהב אותה כל כך. אני לא יודע מדוע
זה לא מהיום ולא מאתמול. גם לא מלפני שבוע.
והיא כל כך יפה ונחמדה, ושונה ומיוחדת
אפילו שלא כך היא חושבת..."
והוא התחיל לבכות
"אז מה כאן הבעיה?" שאלתי מבלי לחכות.
"אני אוהב נורא. אני לא יודע למה. אני גם לא מחפש סיבה
אבל היא...אולי פגעתי אולי היא פוחדת. היא לא רוצה בקירבה"
המשכתי להקשיב ולא לדבר
כואב לו , לעיוור.
הוא המשיך לבכות ולבכות
אז אמרתי "תקשיב לי אח, אני מצטער, אבל אני לא יודע מה לעשות"
הוא הביט בעיניים נוצצות ופנים של תינוק
"אתה צריך לשכוח מהכל, לאט לאט" אמרתי בדמעה
"תיעלם לאיפה שלא מרגישים. גם לא שנאה."
ובעודי הולך לאיבוד בבליל המחשבות
על מה שגרם לו לקלף את השכבות
על מה שגרם לי לספר כך פתאום
שגם לי כואב ונורא ואיום
הבטתי מולי והוא כבר לא היה שם
תהיתי אם טעיתי שחשבתי בקול
והשתקתי ואמרתי " הוא כבר ילד גדול"
ומאז, מאותו לילה צונן
לא ראיתי את הבחור המסכן
הוא הצליח, הוא ברח
אולי הוא איתה ואולי... כבר שכח. "תן לי להחזיק לה את היד
ותן לי להשיב מה שאבד
למד אותי לעוף כדי שלא אכאב
תן לי להמריא לפרוש כנף "
גרסה להדפסה
שלח לחבר
