ענת ודורון הכירו בגיל 7 הכל התחיל כאשר המורה למוזיקה הושיבה את דורון ליד ענת השקטה. הם היו שכנים (יותר נכון- גרו בקרבת מקום לא רחוק אחד מהשני) עברו השנים והגיע הרגע להתחיל תיכון. גם שם לאורך כל חייהם ענת ודורון לא נפרדו ואף היו חברים. הם לא נפרדו לרגע עד אותו יום. "אבא שלי לא מוצא עתיד בארץ ואנחנו עוזבים לדרא"פ" כך אמרה ענת במבט מושפל לדורון. תישארי איתי הוא ביקש. נסיים את הצבא ונגור יחד. מצטערת- ענתה ענת, זה לא תלוי בי. היום המקולל הגיע- משפחתה של ענת עזבה. לא נורא- מלמל דורון: יש אינטרנט, וידאו צ'אט, יהיה בסדר. אך לצערו אחרי שבועיים המתנה לא התקבל שום סימן מענת. עוד שנתיים עברו. דורון מצא כבר חברה אחרת והתכונן ליום גיוסו הקרב ובא. השביזות הרגה אותו והוא נכנס לדיכאון. יותר מידי דברים משפיעים עליו: החברה שנפרדה ממנו, שנתיים פלוס ללא שום סימן חיים מחברת הילדות שלו ומשמעת ברזל בצבא שהצליחה לשבור אותו. אין לי טעם בחיים האלה הוא מלמל וכיוון את העוזי שלו אל ראשו. שום דבר מאז הוא לא זכר אלא רק את מיטת בית החולים שבה הוא שכב. איזה לוזר אני הוא סינן- שום דבר אני לא יכול לעשות כמו שצריך. לפתע הגיעה אליו קצינת הנפגעים ובידה מעטפה. היא מסרה לו אותה וביקשה ממנו לקרוא מה כתוב בה. דורון עיין, כאשר חיוך התפשט על שפתו במכתב הייתה רשומה רק שורה אחת. שורה אחת קטנה שגרמה לשמחה עצומה בליבו של דורון "אני חוזרת לארץ ואני מתגעגעת- ענת"
למרות שהקריאה קולחת, ההתאבדות חסרת טעם, והפתק (שמשום מה רשומה בו רק שורה אחת) מגיע לבית חולים (???) ע"י אחות (???) אחרי שנתיים ללא סימן (???)... פשוט... מוזר...